<h1>ראבי"ה סימן תתמ"א</h1>
<h2>דף מט.</h2>
וכל שמועה ששמע בתוך שלשים לקבורה הוי שמועה קרובה ונוהג שבעה ושלשים. ואם שמע לאחר שלשים יום הוי שמועה רחוקה וחולץ מנעליו ואינו נוהג אבילות אלא שעה קטנה ומותר לרחוץ מיד ולגלח, ואפילו על אביו ואמו, ואם שמע ביום ל', פסק בהלכות גדולות שנוהג שבעה ושלשים דהוי כמו יום עשרים ותשעה, וכן פסק רבינו אלפסי וכתב אית מרברבתא דאמרי דהוי כיום ל"א והוי שמועה רחוקה ואיתלו בהא דאמרינן בפרק יש בכור [מ"ט ע"א] אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דאמר [שמואל] הלכה כדברי המקל באבל וגמרינן מיניה ליום שמועה, וכן פירש רבינו חננאל, וליתא, דלענין נפל קאמר, וכן פירש רש"י דתניא [שבת קל"ה ע"ב] רבן שמעון בן גמליאל אמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, וקאמר רב אשי שאם מת ביום שלשים חשוב כנפל דהוי כמו עשרים ותשעה והיינו קולא. ותו שלשים ואחד יום היינו לאחריו. והא דאמרינן דבעי שלשים יום לאפוקי מתורת נפל היינו בדלא כלו לו חדשיו, אבל אם קים ליה דכלו לו חדשיו מחייב להתאבל עליו כדאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ו ע"א]. ורבינו שלמה השיב בתשובתו שאפילו מנת האם [תשעה חדשים] מיום טבילתה תלינן דיומא סמוך לווסתה נתעברה אי נמי שינת ווסתה והוי ספק. ואם נולדו תאומים דקיימא לן [נדה כ"ז ע"א] טיפה אחת היא ונחלקה לשנים ומת האחד בתוך שלשים יום והשני חי לאחר שלשים יום והנה הוא מוכיח על השני שמת שכלו לו חדשיו נחלקו רבותיי אי נקיט שבעה ושלשים או לא, ומסתברא דלא נקיט שבעה ושלשים. וגם רבותיי [הזקינים] שבשפירא השיבו דאינו חייב להתאבל עליו, דאיכא למיתלי ולומר שחצי הטפה נקלטה לאלתר והיא נגמרה לפני מלאות הלידה וחצי הטפה השניה לא נקלטה אלא עד יום שני או שלישי ויולדת לתשעה יולדת למקוטעין וכשנכנס יום אחד בחודש התשיעי זה שקיים יש לומר שנגמרה צורתו לתשעה לפיכך הוא קיים ואותו שמת ביום לידתו אי נמי תוך שלשים עדיין לא שלמו ימי עבורו ששמא גם הוא היה [עומד] ליגמר לתשעה ומספר ימי עיבורו לא נתמלאו והרי הוא נפל, דתלינן להקל ופקע אבילות. ואם נפשך לומר ולהשיב נהי דהוולד פעמים שיהא אחר חבירו, הטפה מנין לנו ששהה, הא ליכא לספוקי שלא תקלוט הטפה אלא תוך שלשה יום [ד]כל זרע שלא קלט תוך שלשה ימים, שוב אינו קולט, יש להשיב הואיל ויש אשה שיולדת לרע"א או לרע"ב או לרע"ג יום, והם בשביל קליטת הזרע ששוהה פעמים, והואיל וכן בחלוקת הטפה נמי יש לתלות דהאחת נקלטת לרע"א והשנית לרע"ג. ועל זה לא [הוזקקנו] לדון אפילו אם היה לו להתאבל לאחר שלשים יום אי הוה חשיב כמו שמועה רחוקה שאינו נוהגת אלא יום אחד, או דילמא לא דמי דהתם לא שמע עד לאחר שלשים יום, אבל הכא הלא ידע במותו. ובפרק ואלו מגלחין בירושלמי [ה"ה] ובאבל רבתי [פ"ב הי"ב] תני נמי מי שגררתו חיה מאימתי מונים [משנתיאשו מלבקש מצאוהו איברים איברים מונין לו] משמצאו ראשו ורובו דנראה לנו שאין צריך להתאבל מטעם שפירשנו.
ותינוק יוצא בחיק [כל שלשים] יום, ונקבר באשה אחת ובשני אנשים ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו תנחומי אבלים וברכת אבלים, בן שלשים יוצא בדליסקמא הניטלת באגפים ולא על כתף [ועומדין עליו בשורה] ומברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בכלו לו חדשיו מיירי. בן שנים עשר חדש נקבר במטה.
